fbpx

פוסט טראומה – מסע ריפוי עצמי – פודקאסט

test

test

פוסט טראומה מסע ריפוי עצמי

לחצות המדבר בצעד – מכאב להחלמה

לחצות את המדבר בצעד – מסע ריפוי עצמי מפוסט טראומה

הפודקאסט ‘פוסט טראומה – מסע ריפוי עצמי’ הוא סיפורם של אנשים אמיצים. אנשים שיצאו לחצות את המדבר בצעד. אנשים שלקחו את גורלם בידיהם ועלו על דרך ההחלמה. הוא עוקב אחרי התחנות שהם עוברים במסעם מהחלטה לצאת למסע דרך רכישת הכלים ומיומנויות שמאפשרים לגעת בכאב ועד לסיומו של המסע עם תחושת חיים מלאים . איתי אלטשולר, מקים בית יונה ומחלים מהלם קרב, מלווה את גילת פרג ואתכם במסעות לריפוי עצמי מטראומה, דרך הכאב לחיים שמעבר. זו היא דרך שהוא מכיר היטב כמי שדרך בה בעצמו ולווה גם אחרים.

פרקי הפודקאסט

פרולוג: הכנה למסע
פרק ראשון: הצעד הראשון
פרק  שני: הכמיהה לשקט והדרך להשגתה
פרק שלישי: הקול הפנימי – המדריך אל נתיב הריפוי
פרק רביעי: בין רגש להגיון ציור מפת מסע
פרק חמישי: רצונות וצרכים – עולם בסיסי נפלא
פרק שישי: הגבולות שלי – מפתחות לביטחון וצמיחה
פרק שביעי: אקולוגיה של רגשות
פרק שמיני: חיפוש אחר תנועה – לצאת מדיכאון
פרק תשיעי: התיידדות עם הכאב האישי חלק ראשון
פרק עשירי: התיידדות עם הכאב האישי חלק שני
פרק אחד עשר: הרחבת מעגלי התמיכה וביסוסם

פרולוג: הכנה למסע

לכל מסע רציני דרושה הכנה שלעיתים היא משכה יותר מהמסע עצמו. מסע ריפוי עצמי מפוסט טראומה הוא מסע כזה, מסע רציני. כדי ‘לחצות את המדבר בצעד‘ נדרשת הכנה. זה הוא בדיוק תפקידה של השיחה הראשונה. בה נפגוש את איתי אלטשולר ונתוודע לגישתו האופטימית לתהליכי לריפוי מפוסט טראומה. בשיחה זו יחד עם גילת פרג אנו עוקבים אחר מהותו ואופיו של המסע כדרך לריפוי, ומבינים על איזה סוג מסע מדובר. כמו כן נפגוש כמה מושגים ודמויות שילוו אותנו לאורכו של המסע . ונלמד מה צפוי לנו בתחנות הבאות.

פרק ראשון: הצעד הראשון

‘כל מסע של אלף מילין מתחיל בצעד הראשון’ ( פתגם סיני ). בפרק הראשון רונית, נפגעת תקיפה מינית, וירון פגוע מלחמה, כל אחד מתוך מעולמו, צועדים את הצעד הראשון שלהם במסע הריפוי ואנחנו נצטרף אליהם. בפרק הזה גילת פרג ואיתי אלטשולר משוחחים על הקושי וההבטחה ביציאה למסע ריפוי מפוסט טראומה. בעקבות רונית וירון הם מדברים על האומץ והכוחות הנדרשים לחיות עם סבל מסוג זה בכלל ולצאת למסע ריפוי בפרט ועל הפרפרים בבטן המתלווים לצעד הראשון. הם מרחיבים ומשוחחים על רגשות: על הקושי של הסובלים מפוסט טראומה לחיות איתם בשלום.

פרק  שני: הכמיהה לשקט והדרך להשגתה

איך נשמע שקט ואיך מגיעים אליו. שקט דרוש כדי לצייר מפת מסע אישית למהלך הריפוי מפוסט טראומה. אבל דווקא שהוא הכי נדרש הוא הכי חסר. מחלה קשה או משבר נפשי עמוק  מייצרים רעש פיזי ורעש רגשי ומגבירים את הרגישות לרעשי הסביבה. אדם החי ברעש כזה מפתח כמיהה עמוקה לשקט או לפחות רצון למנוחה זמנית . בפרק הזה  נעמיק בהבנת הרעשים עמם מתמודדים  הסובלים מפוסט טראומה. ניראה איך פוגשים את השקט בעין הסערה ומה קורה כשזה קורה. סימה אלטשולר בקולה הנעים תספר לנו איך רונית פגשה את השקט שלה, לראשונה אחרי שנים, במסעה ‘לחצות המדבר בצעד’. גילת פרג ואיתי אלטשולר, בשיחתם, ינסו להסביר מדוע השקט עצמו אינו סוף תהליך ההחלמה אלא ראשיתו על אף התחושה שהשגת השקט המיוחל עצמו הוא ההחלמה והריפוי.

ריפוי עצמי מפוט טראומה

פרק שלישי: הקול הפנימי – המדריך אל נתיב הריפוי

קול הפנימי, הוא הקול שלנו וקולו של היקום כולו, הוא קולו של היסוד החי בפנימיותו של האדם. הקול הפנימי, בשונה מהדיבור הפנימי המגלה את קיומו במלים, חושף את עצמו בתחושות גופניות שנמצאות בחלקים שונים של הגוף.

טראומה מנתקת אותנו ניתוק זמני מהקול הזה. שהניתוק מקול הפנימי הופך  קבוע יותר הטראומה מקבעת את אחיזתה בנו כפוסט טראומה.  הכירות וקשב לקול הפנימי הינם הכרחיים לריפוי אמיתי.

גילוי וחיבור מחדש לקול הפנימי הוא מרגש מפתיע ויוצר תקוה ואימון ביכולת לפגוש את הריפוי ולממשו. בפרק זה  תספר לנו סימה אלטשולר על הדרך של ירון להיפגש או למעשה להיזכר בקולו הפנימי. ונקשיב לשיחתם של איתי אלטשולר וגילת פרג על המשמעות החשיבות והראשוניות של המפגש  עם קולו הפנימי עבור הצועד במסע הריפוי , עבור החוצה את המדבר בצעד.

פרק רביעי: בין רגש להגיון ציור מפת מסע

אדם המתמודד עם פוסט טראומה נפגש עם רגשות מאוד עוצמתיים ומטלטלים. מפגש עם רגשות חזקים חשוב והכרחי לתהליך הריפוי מחד ומטלטלים את החווה אותם ומערערים את האיזון שלו מאידך. חלק מהיכולת לצאת למסע ריפוי עצמי, להתמיד בו ולהגיע לסיומו המוצלח, היא היכולת לייצר תחושת ביטחון וריבונות במידת האפשר על אף ולמרות הקשיים.  הרגשת ביטחון וריבונות נוצרת, בין השאר, מהיכולת להרגיש מבלי לתת לרגשות לנהל אותו  ולהכתיב לו התנהגות שאחר-כך הוא יצטער עליה. האפשרות של האדם להנהיג את מסע הריפוי שלו טמונה ביכולת להפגיש את ההיגיון והרגש ולהופכם לבני ברית זה לזה. על כך בפרק הנוכחי.

בפרק זה נפגוש את שאולי שטרם הכרנו המתמודד עם טראומת ילדות דווקא עם הפיכתו לסבא. ניראה איך בעזרת האונה השמאלית של המוח: הרציונלית והביקורתית,  ניתן להתמודד עם דיכאון וייאוש, ניתן לצאת לתנועה אל מסע המציע משהו אחר. גילת פרג ואיתי אלטשולר ישוחחו על האפשרות לגשר בין הרגש וההיגיון ולהופכם לבני ברית.  כמו-כן איתי יענה על השאלות איזה חלק לוקח הגוף בגישור הזה? מה תפקיד החזרתיות ביכולת להשיג תחושות בטחון וריבונות. ואיך ניתן לשמר את החושות האלו בשגרת היומיום?

פרק חמישי: רצונות וצרכים – עולם בסיסי נפלא

בפרק הפעם נפגוש אישה חדשה, אישה גדולה- אפרת. הסיפור של אפרת שונה מהסיפורים הקודמים, מכיוון שאינו עוסק בטראומה אלא בשחיקה. הדימוי הזה “שחיקה” הוא דימוי מצוין, המתאר מצב בו תזוזה לאורך זמן קוראת בחיכוך עם הסביבה. או במקרה של אפרת- נתינה ארוכת שנים שהלכה ורוקנה אותה. שחקה את כוחה הפיזי והרגשי. הנתינה והאהבה שהעניקה לאחרים, המילוי של הצרכים שלהם, הסתירו לה מעצמה את הרצונות, הצרכים שלה ומהו המקום שלה בעולם, בלי קשר לבני המשפחה.

פוסט טראומה ושחיקה

איך הגיע אפרת לסיפור שלנו, אתם שואלים אז בגלל שבשחיקה יש קווים מקבילים למצב פוסט טראומטי. הטראומה מערערת את תחושת הקיום שלנו ומטילה אותו בספק, כך גם השחיקה. המתאוששים מאירוע טראומטי מתנתקים מהספק הקיומי. ומי שלא – הספק הקיומי מהדק בו את אחיזתו. זה בא לידי ביטוי בין השאר בהתכחשות עצמית לצרכים הפיזיים, הנפשיים והרוחניים. גם האדם השחוק, בהדרגה, מדיר את צרכיו למיניהם. ה”אני” מתקפל, נעלם, ולפעמים נותר בצל גם על ידי צווים ונורמות חברתיות.

בפרק הזה, הפרק החמישי, גילת פרג תשוחח עם איתי אלטשולר והפעם על השאלות:  מה הוא צורך, מה הוא רצון ומה הקשר ביניהם, ולמה כל כך קשה לנו לקבל לשמור ולדאוג גם לצרכים של עצמינו.

פרק שישי: הגבולות שלי – מפתחות לביטחון וצמיחה

שאומרים לכם גבולות, מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים? התמונה הראשונה שעולה אצלי, גילת פרג, בראש היא שדה התעופה. במדינה קטנה סגורת גבולות השמיים הם הפתח, שדרכו אפשר לפרוץ גבול ולהגיע לחופש.

גבול יכול להיתפס כהיפוך לחופש סוגר, חונק, מגבולות חיצוניות. אבל גבול יכול להיות גם מגן, נותן ביטחון ומאפשר חיים וצמיחה אירוע טראומטי מפגיש אותנו עם הגבול המוחלט – המוות. מפגש כזה עשוי לערער את הגבולות האישיים: גבולות הגוף וגבולות הנפש גבולות המגינים עלינו; מבחינים אותנו מהעולם ומסמנים את נקודת המפגש שלנו איתו.

הטראומות מחוררות את הגבולות בהדרגה או בבת אחת ומשאירות אותנו חשופים ואת המגע עם העולם לכאוטי. כמו העור גם הנפש שלנו יודעת להתחדש באופן טבעי ולהצמיח ולתקן חזרה את הגבול. כשל במנגנון ההתחדשות הטבעית יעורר התנהגויות וסימפטומים שנוכל בנקל זהות עם פוסט טראומה.

הפרק הזה היא נפגש שוב רונית היא כבר עברה תהליך משמעותי ומצליחה להגיד לא ברור ורך. נשוחח עם איתי רונית מנקודת המבט של הגבולות ומשמעותם לנשים שעברו תקיפה מינית. על צורות ערעור הגבולות המשפיעות על כל מרחב החיים. ועל איך נראה גבול בריא  ועל דרך ללמוד ולתקן אותו.  התיקון שלשמו יצאנו לדרך.

(התייחסויות לירון בפרק הנוכחי מתבססות על סיפורו פרק שלישי: ‘הקול הפנימי – המדריך אל נתיב הריפוי’ – מוזמנים להיזכר ולהקשיב הפעם מנקודת המבט של הגבולות.)

גבולות בריאים גבולות גמישים

להגיד לא ולהישאר בחיים – להגיד כן לא לפחד להיות פגיע.

פרק שביעי: אקולוגיה של רגשות

אנחנו נמצאים עם החברים למסע כמעט באמצעו. הם למדו להאט, להקשיב, להכיר ולנהל את הגבולות שלהם, וזה הזמן להפגש עם הרגש. אנחנו קוראים להם “הרגשות שלנו”. כאילו אנחנו היוצרים של הרגש או שהרגש הוא המגדיר אותנו. הרגשות משפיעים על החיים שלנו בהימצאם בהעדרם. בעיקר, במצב של פוסט טראומה, בו מנעד הרגשות הופך לטון אחד, חזק ולפעמים קשה מנשוא.

בשיחה הפעם יציג איתי תפיסה חדשה לגבי הרגש. הגישה אינה רואה ברגש חלק מאיתנו או נתין – נשלט או שולט, אלא ישות עצמאית. חיצונית לנו. זה אולי נשמע קצת מופשט כרגע, אך זהו כלי פשוט ורב עוצמה, המאפשר לנו לבחור את את הפגישות שלנו עם הרגש ולהיפתח אל האקולוגיה של הרגשות – סביבה מורכבת, רבת משתתפים, ושכשהיא בריאה – היא מאוזנת.

בפרק זה ניחשף לראשונה לערך של ההתמודדות המשותפת-של רונית, של ירון ושל אפרת. נדבר עם איתי על האקולוגית של הרגשות. על רגש מועדף, ורגש מנודה. איך פוגשים רגש, ולמה כל כך חשוב ללמוד להשתתף באיזון של אקולוגיה הרגשית,  כדי להחלים מפוסט טראומה.

פרק שמיני: חיפוש אחר תנועה – לצאת מדיכאון

בקיץ, אני אוהבת להתבונן בפרחי נר הלילה נפתחים בשקיעה. איך עלי הכותרת נעים לאט בבסיסם, עד שמצליחים להתנתק זה מזה ולהיפתח בבת אחת אל פרפרי הלילה. רוב הצמחים זזים לאט מכדי שנוכל להבחין, אבל גם הם, כמו כל יצור חי – זזים, משתנים ללא הרף.

פוסט טראומה, כשהיא מתבטאת בדיכאון וייאוש, היא מצב של צמצום הולך וגובר של תנועה– פיזית, נפשית, רוחנית. יציאה מדיכאון היא היכולת לצאת לתנועה. אך מי שנמצא בדיכאון, גם אם הוא מבין זאת, מתקשה  להתחיל ולהניע את עצמו. עם זאת, כבר הבחירה בריפוי היא חיפוש אחר שינוי, והשינוי הוא תנועה- ממצב של חולי למצב של בריאות. אם מחליפים את החיפוש אחר שינוי בחיפוש אחר תנועה, השגת השינוי הופכת לאפשרית יותר, לקלה יותר.

הנחה זו ניצבת בבסיס העקרון ‘שינוי יתכן רק בתנועה’. יש סוגים שונים של תנועה, שכל אחד בדרכו יכול להוביל לשינוי. לפעמים מספיק סוג אחד של תנועה, שהוא נגיש ואפשרי, להנעת המערכת כולה. הדרך לריפוי עצמי עוברת  ביכולת לחפש אחר תנועה, לזהות אותה ולהטמיע אותה בחיים, כשיטה להשגת שינוי.

בפרק הזה נפגש שוב עם שאולי, שסובל מדיכאון. הדרכים שהכיר לתנועה נהיו לו קשות, והוא נע בכעס או נמנע מתנועה, ובתהליך הריפוי שלו הוא מחפש את הדרך המתאימה להחזיר תנועה לחיו.

נשוחח עם איתי אלטשולר להבין יותר לעומק את עיקרון “שינוי יתכן רק בתנועה” ואיך עיקרון זה מתחבר ליסוד החי. על סוגי התנועה, על חיפוש ה”תנועה הנכונה”, והאם עיקרון זה יכול לעזור להתמודדות עם סימפטומים אחרים, שאינם דיכאון?

פרק תשיעי: התיידדות עם הכאב האישי חלק ראשון

בפרק הזה נפגש עם הכאב.

דחינו את הפגישה, למרות שלמעשה, אנחנו פוגשים אותו כל הזמן, אם נרצה או לא.

הכאבים הגדולים של חיינו לא פעם מחזירים אותנו לאותם רגעים שבהם נחוו ואנו נוטים להחוותם מחדש שוב ושוב כאילו אנחנו האנשים של אז. הכאב מטשטש בין עבר להווה.

נראה שדחינו את הפגישה עד עכשיו, אבל למעשה חיכינו.

חיכינו עד שנוכל לפגוש את הכאב עם כוחות, מיומנויות וחמלה, שנוכל להזמין אותו, בלי הפחד שיהפוך אותנו ואת העולם . מפגש כזה יכול להתקיים רק כשאנחנו מצליחים להפריד בין העבר להווה, למי שהיינו למי שאנחנו עכשיו –  אנשים בוגרים בעלי הניסיון, מחוברים לצרכים שלנו, מיומנים בניהול הגבולות ומודעים לאומץ שלנו.

רק עכשיו, כשאנחנו עמוק בתוך הדרך – אוחזים במטה הדרכים שלנו ומלווים בקול של היסוד החי – הכאב נגלה לנו אחרת. הוא ניראה כאובייקט, כישות שאנו יכולים להתיידד איתה, אפילו להזמין אותה לקפה, או  להרחיקה.  ובעיקר ללמוד ממנה. בשלב הזה הכאב שלנו אינו ממש שלנו, הוא חלק מכאב גדול, הנוכח בעולם שאנו שותפים בו. הכאב ההוא לעיתים מבקר גם במרחב.

בסיפורים של הפרק הפעם נחזור עם המבוגרים שבחבורה, אפרת ושאולי, אל ילדותם ואל הכאב שנולד שם, ואל המבט החדש שלהם על הכאב, על הילדות. ונדבר עם איתי על טראומות ילדות חד פעמיות, על טראומות נשנות ואיך הן משפיעות על האפשרות לחיות חיים מלאים. נדבר על הזיכרון, על כוחו המתעתע  והמכונן,  ונרחיב בשאלה – למה כל כך חשוב להתאמץ ולצמצם את הנגיעה בכאב עד שלב הזה במסע,  למרות הצורך, הכמעט בלתי נשלט, לחזור אליו, או לחלופין לנסות להמנע ממנו.

להתיידד עם הפחד לעמוד על ענף גבוהה

להתיידד עם פחד להסתכל על החיים מלמעלה

פרק עשירי: התיידדות עם הכאב האישי חלק שני

בשונה מגיבורינו מהשיחה הקודמת, שחוו את הכאב בילדות, ירון ורונית חוו את הטראומה כבוגרים. ומשום כך, תהליך ההחלמה הוא תהליך של הזכרות –  להיזכר בכוחות, במשאבים וביכולות שהזינו אותם בימים ובשנים שקדמו לטראומה, ולהשתמש בהם כדי להתיידד עם הכאב, להתרחב ולהמשיך הלאה.

הסיפור של ירון ורונית, שמסופר באמצע המסע, לא דומה לסיפורים שמסופרים, לרוב, בקבוצות תמיכה, או לכל מי שמוכן להקשיב. למי שחווה טראומה יש צורך עז לחזור ולספר את סיפורו, בסביבה שתבין את מה שעבר עליו מתוך ניסיון אישי.

הסיפור, שהוא לרוב חזרה על פרטי האירוע, גובה בדרך כלל מחיר כבד של חוויה מחודשת של הטראומה, כשהגוף לא ממש מבחין בין מציאות לבין הסיפור. השחזור לא בהכרח מסייע בתהליך ההחלמה. לפעמים להיפך. ולכן, השיתוף הפעם נעשה כחלק מתהליך ההחלמה, דרך סיפור בקבוצה שמבינה את הכאב, אך לא נדרשת לפרטים ולשחזור כדי להיות ולתמוך.

כשתקשיבו הפעם לסיפורים של רונית וירון, הצעירים בחבורה, נסו להקשיב בין המילים לחלקים שהם בוחרים להשמיט, לדלג. ונסו להבין -האם זה מהימנעות וחשש, או מתוך מתוך נקודת מבט חדשה? איזה תפקיד יש לקהל המאזינים? האם הם באמת רק קהל או שהם למעשה גם שחקנים חשובים בסיפור?

בשיחה עם איתי נדבר על:

  • מה אבד בטראומה,
  • ואיך אפשר לנסות ולהשלים עם המציאות והאנושיות המורכבים שנגלים כשהתמימות נסדקת,
  • על המשותף בין טראומה מינית וטראומה צבאית,
  • על הקשר הזוגי הבנוי מהיזון חוזר במקום היררכיה או מלחמה-
  • והקשר בין כל אלה לחיוניות.

הרחבה

פוסט טראומה פוגעת במעגלים הכי אהובים (תופעה מדבקת)
להבריא מהלם קרב זה אפשרי – סוף לפוסט טראומה: ראיון עם איתי אלטשולר ברדיו מורשת  בעקבות הסיפור של איציק סעידיאן

פרק אחד עשר: הרחבת מעגלי התמיכה וביסוסם

איתי סיפר לי פעם, שהתגובה הבריאה העת טראומה היא כמו של הארנב שנכנס למחילה, ומחכה שם, עצור נשימה עד שהסכנה תעבור.

זהו מקום בטוח, אך מאד בודד. אנשים הסובלים מפוסט טראומה נוטים להשאר בנתק הזה בינם לבין העולם. בינם לבין מעגלי התמיכה הסובבים אותם.

מבחינתם- זר לא יבין אותם. הם מחפשים הבנה בקרב אנשים שעברו טראומה דומה. לעיתים הם זוכים להבנה אך לא בהכרח זוכים לתמיכה. תחושת הזרות מעמיקה יותר ויותר ככל שהחיים הופכים להיות יותר הישרדותיים.

אם אנשים “רגילים” עסוקים בבעיות השגרה, המתמודדים עם פוסט טראומה מרגישים שהם עסוקים רוב הזמן בדיני נפשות,

עסוקים בשאלות של חיים ומוות, עסוקים בהישרדות. וכך נוצר “מצור הטראומה”.

היכולת לפרוץ את המצור הטראומה, להתחבר אל העולם, היא שלב חשוב בתהליך ההחלמה.  היא נעשית דרך טוויה עדינה של חוטי קשר, עד ליצירת רשת תמיכה. התהליך נעשה לאורך כל מסע הריפוי, ומסיבות מבניות של הפודקאסט בחרנו לדבר עליו בשלב זה,

בפרק זה נלווה את ירון. ונבין יחד איתו את אילו מעגלים חוברו מחדש .

וכרגיל בפרק הזה יש המון שאלות לאיתי אלטשולר:

  • מהו מעגל תמיכה ואיפה לחפש אותו?
  • מדוע מעגלי תמיכה כל כך חשובים לתהליך הריפוי?
  • ולמה, כמו באהבה, גם התמיכה צריכה להתחיל מבפנים?

הרחבה

עקרון העץ
טיפול בהורים מזדקנים – שחיקת בני 50+ – חיזוק מעגלי התמיכה
לחיות את היסוד החי-  הספר

© זכויות היוצרים לתכנים באתר זה שייכים לפרויקט היסוד החי ולאיתי אלטשולר | שיווק וקידום בגוגל ע"י לאוניד אוסטרובסקי